לעוף בלי חוטים – פרק 101 ואחרון

חצי שעה לאחר מכן. וויליאמסטאון, קולורדו.
לויס ישבה ליד החלון הפתוח, נושמת את האוויר הצלול. קלארק לא נסע מהר ושיערה ליטף את פניה ברכות. ידה אחזה בידו של קלארק, אצבעותיהם שלובות. קלארק הביט בה בחיוך, היא ממש זהרה כשהיא יצאה סופסוף מהמקלחת, כל כולה מקרינה אושר וסיפוק. כאשר הם הגיעו לעיירה, היא שחררה את ידו בחוסר רצון והוא חנה במקום פנוי ליד הדיינר. הוא פתח לה את הדלת של הרכב וברגע ששתי רגליה היו על הקרקע ודלת הרכב סגורה היא מיהרה ואחזה בידו.
“אתה לא באמת צריך להרכיב כאן את המשקפיים.” אמרה לו כשהם התקדמו לעבר הדיינר.
“אני לא יודע למה אבל אני מרגיש צורך להיזהר.”
“דורק.” אמרה בחיוך ופתחה את הדלת של הדיינר. הוא חייך ונכנס אחריה.
לויד היה מאחורי הדלפק והוא החליף חיוך עם קלארק.
“בוקר טוב, מה אני יכול לעשות למענכם, חבר’ה?”
“בוקר טוב, אתם עדיין מגישים ארוחת בוקר?” שאל קלארק.
“כן, למה שלא תמצאו מקום לשבת. אני אגש אליכם עד רגע.”
“תודה.” קלארק הניח את ידו על גבה התחתון של לויס ודחף אותה בעדינות לתוך הדיינר.
היא הובילה אותם לתא בקצה המסעדה, צמוד לחלון. אחרי שקלארק התיישב במושב שפניו לדלת לויס קמה מהמושב שלה והתיישבה לידו. לויד הופיע אחרי כמה דקות.
“אין לנו תפריטים היום אבל אני יכול להציע לכם את מנת היום?”
“מה זה כולל?” שאלה לויס.
בזמן שלויד התחיל מתאר את מנת היום לויס שלחה את ידה והניחה אותה על ירכו של קלארק. היא הנהנה בחיוך ואז החליקה את ידה בין ירכיו של קלארק ואחזה את אברו. קלארק נע באי נוחות ולויס הביטה בו במבט תמים, מתגרה בו לעשות משהו. קלארק לא זז. מחשבה עלתה במוחה שזה לא דרש הרבה כדי שקלארק יגיב למגעה, ממש כמו בערב אתמול כשרק העבירה את ידיה על זרועותיו. לויד סיים לתאר את המנות והמתין לתגובתם. לפני שקלארק הספיק להגיד משהו לויס לחצה. קלארק לא היה מסוגל לדבר. זרוע אחת שלו הייתה על משענת המושב מאחורי גבה של לויס מועכת אותה, השניה על אדן החלון והוא לא היה מסוגל לזכור מה לויד אמר אפילו אם חייו יהיו תלויים בכך. לויס חייכה אליו בנצחון והביטה בלויד. דבר מהתנהגותה לא העיד שאצבעותיה, עדיין מפעילות לחץ, נעות ברכות על קלארק ג’וניור.
“לויד, זה נשמע טעים. אתה יכול לתת לנו שתי מנות היום? ואני חושבת שנרצה גם מנת ואפלים עם סירופ מייפל.”
“אין בעיה. אני שמח לראות שהדברים הסתדרו בינכם.”
“הו, הדברים מצוינים בינינו, לויד, תודה.” לויד הנהן בחיוך ועזב.
“לויס, מה את עושה?” קלארק נהם בשקט.
“תפתח את הכפתור של המכנסיים.”
“לויס…” לויס הפעילה שוב לחץ והביטה בו בחיוך. הוא התחיל להאדים.
“אתה לא מדבר בלי רשות. אשת המערות מנהלת את העניינים עכשיו.”
“מישהו יבחין.”
“בגלל זה אנחנו יושבים בסוף. אתה צריך לבטוח בי. עכשיו, תפסיק לדבר ותפתח את הכפתור.” היא שחררה את הלחץ וקלארק הושיט את היד שעל המשענת ועשה כדבריה. לויס הכניסה את ידה מתחת למכנסיו ומתחת לתחתוניו ואחזה שוב בקלארק ג’וניור. חוסר הנוחות שקלארק חש קודם התגבר כשאיברו הגיב במהירות למגעה והתקשח. “ילד טוב.” היא לחשה. “עכשיו, דבר ראשון, אתה מדבר רק כשאני מרשה לך. זה ברור?” היא הביטה בו והוא הנהן. היא נישקה אותו נשיקה ארוכה.
“לויס…” הוא נהם קולו נמוך מצורך.
“אהא, ששש. תשען לאחור.” קלארק עשה כדבריה. היא נצמדה עליו ונשקה את לחיו. “אני סקרנית. קלארק ג’וניור תמיד מגיב כך אליי או שזה בגלל ההפסקה הארוכה?” הוא הביט בה וכשעיניה הרשו לו לדבר הוא שאל.
“המממ… על מה את מדברת?”
“אל תנסה להתחמק.” היא החליקה את ידה ברכות, מפעילה לחץ וקלארק ג’וניור התקשח אפילו יותר. גבו של קלארק נמתח.
“לא מתחמק.” הוא אמר בקול חנוק. לויס הקלה על הלחץ וקלארק עדיין קשה נשען שוב לאחור.
“אתמול רק נגעתי בך ואתה היית מוכן לסיבוב שני.”
“או. הממ…” הוא שלח מבט קדימה ואז חזר והביט בה, “זה תמיד ככה.”
“הו?” היא הרימה גבה.
“פחות או יותר מהנשיקה הראשונה שלנו בפלאנט, קלארק ג’וניור, נמצא במצב הקשב כשאת בסביבה או מדברת איתי או כשאני חושב עלייך. לקח לי זמן להרגיע אותו מספיק כדי שלא אביך את עצמי.” קלארק היה אדום כמו הגלימה שלו בשלב הזה. הוא הביט בה, “ועכשיו כשהצלחת להביך אותי. שוב. מוכנה לשחרר?”
“אהא.” היא הנידה בראשה בחיוך. “אז אני שולטת בך לחלוטין?”
“לויס, לויד מתקרב, בבקשה?”
“אני רוצה נשיקה.” הוא רכן לעברה ושקע בנשיקה עמוקה, ארוכה. לויד הניח את הצלחות לפניהם בחיוך. לויס התנשמה כשקלארק ניתק את שפתותיהם באיטיות. היא לא שחררה את אחיזתה.
“בתיאבון.”
“תודה, לויד.” היא אמרה בחיוך וקלארק הנהן בחיוך. כשהוא הלך, לויס הביטה בקלארק. “לא ענית לי.”
“לא חשבתי שזה נתון בספק.”
“אבל אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה.” אצבעותיה הפעילו לחץ. הוא רכן לעברה בחיוך, כל תשומת ליבו נתונה לה ולויס הביטה בו בביישנות פתאומית, לחייה מוורידות.
“לויס ליין,” הוא לחש בקול מלא רגש, “אני אוהב אותך וכל כולי שלך, מכף רגל ועד ראש. אני שייך לך לעולם ועד.” הוא רכן שוב לנשק אותה. הנשיקה הזאת הייתה ארוכה יותר, עמוקה יותר. הוא אחז בזרועותיה. ידה השניה של לויס מונחת על חזהו. כשהנשיקה הסתיימה, לויס הביטה בו בעיניים נוצצות. “ואת לא צריכה להשתמש באמצעים קיצונים כדי שאומר לך את זה.” הוא ניסה להוריד את ידיו למכנסיו.
“לא!” הוא היטה את ראשו לאחור וצחק. “תשען לאחור ותחזיר את הידיים לאיפה שהן היו. אחת על המשענת, אחת על אדן החלון.” הוא ציית בחיוך.
“אני יכול לפחות להניח אחת מהן על מותניך?” היא הביטה בו בעיניים מצומצמות.
“בסדר. אבל בלי טריקים!”
“בלי טריקים. נשבע.” הוא הניח את ידו סביבה ומשך אותה לידו. הוא נשק לראשה. לויס העבירה בעדינות את אצבעותיה על קלארק ג’וניור, הוא התקשח עוד יותר וקלארק עצר את נשימתו. “לויס…”
“לא מדברים בזמן הארוחה. תאכל לפני שהאוכל יתקרר.”
לאורך כל הארוחה קלארק לא דיבר בזמן שלויס פטפטה והניעה את אצבעותיה ברכות על איברו. הייתה לו זקפה במשך כל הארוחה ולויס לא תכננה לשחרר בקרוב. קלארק ג’וניור היה המשחק החדש שלה והיא התכוונה לגלות את מלוא היכולות שלו. היא קבעה לקלארק מה הוא יאכל בכל רגע נתון או אם הוא ישתה או לא. היא נהנתה מכל רגע. קלארק התפלל כל הארוחה שכלום לא יקרה, שאף אחד לא יקרא לעזרה, שאף אזעקה לא תופעל, שאף אחד מהליגה לא יבחר להפריע עכשיו. כשהם סיימו את הארוחה, לויס ניסתה להרגיע את קלארק ג’וניור ללא הצלחה. היא הביטה בקלארק.
“אופס.”
“זה בסדר. תלכי לשלם בזמן שאני ארגיע את המצב?” היא חייכה ונישקה אותו, “את לא עוזרת.” לחש בחיוך. היא צחקקה וקמה.

עשר דקות לאחר מכן. הרחוב הראשי, וויליאמסטאון, קולורדו.
“אני רוצה לחזור. יש לנו עניין לא גמור לסיים.” היא הביטה בו בחיוך.
“צריך לקנות מצרכים. מסוכן מדי להסתובב איתך בציבור.” אמר קלארק בחיוך. לויס צחקקה. היא חיבקה אותו וקלארק עטף אותה בידיו, היא נשמה עמוק את ריחו, נוצרת כל רגע. “את בסדר?”
“המממ.” היא הביטה בו, “בוא נלך לקנות מצרכים.”

שעה לאחר מכן. הבקתה.
הם סיימו להניח את המצרכים במטבח. קלארק הסתובב כדי למצוא את לויס צמודה אליו. הוא חייך מטה אליה וכשהיא שלחה ידיה למטה הוא התרחק ממנה, עדיין מחייך.
“בוא הנה.”
“לא חושב.” היא התקדמה לעברו והוא התרחק שוב.
“יש לנו עניין לא גמור…”
“אהא.”
לויס התחילה לרדוף אחריו בחדר המגורים ובמטבח. כמה פעמים הוא איפשר לה כמעט לתפוס אותו ואז נמלט. לויס הביטה בו אחרי כמה דקות, חיוך שובב על פניה. היא פתחה את הרוכסן של השמלה.
“מה את עושה?”
לויס לא ענתה, רק נתנה לשמלה לפול לרצפה. קלארק עצר בצידו השני של החדר, עיניו עוברות על גופה מלמטה למעלה. היא הביטה בעיניו בחיוך לוכדת את מבטו בזמן שהורידה את תחתוניה. היא הושיטה את ידיה להוריד את חזייתה כשקלארק סחף אותה במהירות על לחדר השינה, לויס צחקקה. היא אחזה את פניו בחיוך.
“פתי!” הוא רכן לנשק אותה והיא הניחה את אצבעותיה על פיו. “אהא, תתפשט!” קלארק הושיט ידו להסיר את העניבה אבל לויס עצרה בעדו, “לא, העניבה נשארת.” תוך שניות הוא היה ערום, העניבה הכחולה תלויה על צווארו עדיין. לויס דחפה אותו על המיטה. “לי ולקלארק ג’וניור יש עניין לא גמור לדון בו. אתה תשכב על המיטה ואל תפריע,” כשהוא פתח את הפה להגיד משהו, “לא לדבר ולא לגעת.”
היא עמדה ליד המיטה, עדיין בנעלי העקב שלה. קלארק בחיוך נשכב על גבו. לויס עלתה על המיטה והעבירה את ידה לאורך העניבה של קלארק, אצבעותיה מלטפות את חזהו השרירי, את עורו הרך. עיניה לא פספסו את התקשחות שלו. כשאצבעותיה הגיעו לאגן שלו קלארק כבר התחיל לנוע באי נוחות. היא הביטה בו בחיוך.
“כבר? עוד לא עשיתי כלום.”
“לויס…”
“ששש…”
ידיה גלשו לאיברו ולמרות שהוא ידע שזה עומד להגיע, הוא עדיין התקמר בהפתעה כשהיא נגעה בו. אצבעותיה רק מרחפות על איברו, הוא התקשח יותר ויותר. קלארק אחז בסדין והחל מאגרף את ידיו. הוא עצם את עיניו, ראשו מוטה לאחור. לויס הייתה עדינה ואיטית. היא אולי התמקדה במקום אחד אבל קלארק הרגיש אותה בכל גופו. הוא לא ידע כמה זמן הוא שכב כך כשלויס מלטפת אותו, מנשקת אותו, מלקקת אותו, הוא לא רצה שהיא תפסיק ובמקביל כל גופו התענה בציפיה לשיא. לויס התכוונה למשוך את זה ככל שתוכל. כשהוא התחיל לרחף, לחלוטין לא מודע לכך שהוא עושה את זה היא חייכה בנצחון. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא הסיחה את דעתו כל כך שהוא ריחף. קלארק ג’וניור שיתף איתה פעולה מסרב להגיע לפורקן לפני שהיא תאפשר זאת, לא משנה כמה קלארק התפתל, גנח ונאנק.
“לויס, בבקשה…” קלארק התחנן, נאנח כאשר פיה כיסה אותו, שיניה נוגעות בעור, מפעילות לחץ.
אבל לויס לא שחררה עדיין. היא הפעילה לחץ נוסף והחלה מגבירה את הקצב. כשקלארק הגיע לשיא, לפורקן, הוא צעק ונחת בכוח על המיטה. המיטה רעדה ולויס חששה לרגע שהיא נשברה. כשהיא הביטה בקלארק היא לא הצליחה לכבוש חיוך, הוא התעלף. היא צחקקה ונשכבה לצידו, מכסה אותו בסדין. היא שכבה על צידה, ראשה מונח על ידה והיא משחקת בעניבה שלו. קלארק פתח עיניים באיטיות והביט בעיניה.
“לויס…” היא נשקה לו.
קלארק אחז בה מושך אותה עליו, מושך את הנשיקה עוד ועוד. לויס מרגישה אותו מתקשח שוב, הפסיקה את הנשיקה בחיוך והביטה בו.
“לא יכול להיות! מה אתה? חייזר?” הוא צחק. “אני חושבת שכדאי שנבדוק שהמיטה יציבה מספיק, לפני כן.”
“את מסוכנת. אני חושב שאני צריך לבקש מקלט מדיני.”
“לא תצליח להמלט ממני.”
“אני לא חושב שיש לי את האנרגיה.” היא הביטה למטה ואז אליו וצחקקה.
“אני חושבת שקלארק ג’וניור לא מסכים איתך.”
“מה הוא יודע?”
“הוא עומד לצידי. זה שניים נגד אחד.” קלארק צחק למראה החיוך שלה.
הוא החליק את ידיו מראשה לגבה לישבנה. היא ניסתה לזוז וגילתה שקלארק אוחז אותה במקום.
“מנסה להמלט?” לחש, לוכד את מבטה
“לא.” הוא סתם את פיה בנשיקה.
הוא החל מרחף למעלה ולויס גילתה שהיא איבדה לחלוטין שליטה במצב. בכל פעם שהיא ניסתה לעשות משהו קלארק היה שם מונע ממנה לזוז. לויס נכנעה בסוף. מאותו הרגע היא עשתה רק מה שקלארק הנחה אותה לעשות, היא לא ידעה מה הוא עושה אבל היה זה כאילו הוא נמצא בכל מקום. היא בערה, עטופה בחום, באהבה, בתענוג. היא איבדה כל יכולת לחשוב, היא איבדה כל מעקב על מספר הפעמים שהיא התעלפה, על הזמן שהם ריחפו באוויר. כשהיא התעוררה בסוף הכל היו חשוך, השמש כבר שקעה. הם עדיין היו באוויר.
“קלארק?” קולה היה חלש וצרוד. היא לא הצליחה לזוז. היא לא רצתה לזוז. כל גופה זמזם.
“את בסדר?” הוא עזר לה להרים את ראשה, מסתכל על פניה בדאגה, “אני חושב שהגזמתי קצת. את בסדר?”
“למה אנחנו באוויר עדיין?”
“המיטה נשברה.” היא צחקקה. “אני מצטער.”
“לא. אני בסדר רק לא מצליחה לזוז.”
“הגזמתי.”
“לא! אבל אני חושבת שאני זקוקה להפסקה. לא התשת אותי כך מאז שבישלתי לך בפעם הראשונה. זה כיף.”
“אני חושב שזה יותר מזה. את בקושי מדברת.” הוא עדיין נשמע מודאג. היא הניחה את ראשה על חזהו.
“מגזימים בחשיבותם של דיבורים.” היא הצליחה לחבק אותו והוא נשק על ראשה. “אתה עדיין בתוכי?”
“את לא מרגישה?”
“אני מרגישה שלמה, מסופקת ומטושטשת לחלוטין.”
“לויס…”
“לא הייתי מוותרת על היום בחיים.” היא הרגישה אותו נרגע וחייכה. הוא כזה דאגן, קלארק שלה. “סמולוויל?”
“כן?”
“תעשה לי אמבטיה, בבקשה? אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד.” הוא נשק לה שוב. “המממ…”
“אוקי. אני אניח אותך על המזרון, אל תנסי לזוז, אוקי?”
“המממ…”
הוא נחת ברכות על המזרון והתנתק ממנה בזהירות. הוא הניח אותה על המזרון, מניע את גופה כך שהיא הייתה מכורבלת כמו כדור ואז כיסה אותה בשמיכה. הוא נשק לה.
“אמבטיה?” היא לחשה.
“מיד.” הוא חזר אחרי כמה דקות, מרים אותה בזרועותיו. לויס מנומנמת התכרבלה לתוכו. הוא החליק אותה בעדינות לתוך המים החמים.
“קלארק?”
“כן, מתוקה?”
“אתה לא מצטרף?”
“אני חושב שכדאי שאני אכין לך משהו לאכול, כבר מאוחר ודילגנו על ארוחת הצהריים.”
“אוקי.” אבל היא אחזה בעניבה שעדיין הייתה על צווארו ומשכה אותו פנימה. הוא צחקק. “אל תלך.” היא משכה אותו לחיבוק.
“את צריכה לאכול.”
“אני צריכה שתחבק אותי.”
“אוקי.”
“אני רוצה לדעת איך שברנו את המיטה?”
“לא נראה לי.”
“עשינו מספיק אהבה היום כדי לפצות על חודש וחצי של התנזרות?”
“זה נשמע מדויק.”
“טוב מאוד. אני לא מוכנה לעבור חודש וחצי כזה שוב.” היא הביטה בו, “זה אומר שאני צריכה לשחרר אותך עכשיו, נכון?” הוא הנהן. “אוקי.”
“אוקי.” היא לא שחררה, זרועותיה סביבו. “לויס, מה קרה?”
“אני מפחדת.”
“ממה?”
“שתעלם. כל פעם שהדברים מתחילים להסתדר משהו קורה.” קלארק שינה תנוחה והקיף אותה בזרועותיו.
“אנחנו יכולים לאכול מאוחר יותר.” היא נצמדה אליו.
היא נרדמה אחרי כמה רגעים. קלארק הקשיב לליבה, הוא המשיך לפעום בעוז כאילו השנה האחרונה לא התרחשה. ארוחת צהריים אחת שפוספסה לא תשנה במאום. הוא דאג שהמים ישארו חמים.

שלוש שעות מאחור יותר, מאוחר בערב. הבקתה.
לויס פתחה עיניים בעצלות. הם היו עדיין באמבטיה, ראשה עדיין מונח על חזהו.
“איש מערות?”
“כן, אשת מערות?”
“אתה עדיין פה?”
“לאן יש לי ללכת?”
“קלארק? זה בסדר מבחינתך שאנחנו לא גרים ביחד?” הוא שתק לרגע.
“את שואלת בגלל שאני ולאנה כן גרנו יחד?”
“כן.”
“אני חושב שזה מתאים לשנינו עכשיו לגור בנפרד. את רוצה לגור ביחד?”
“אני…” הוא הביט בה כשהיא לא המשיכה ונשק לה.
“אני חושב שהדירה שלך היא הזדמנות הראשונה שלך לבנות לעצמך בית. כן, גרת זמן מה מעל הטאלון אבל שנינו יודעים שעד שקלואי עברה לשם זאת לא הייתה באמת הדירה שלך.”
“איך אתה יודע?”
“את חששת שאני אתנהג כאילו לאנה עדיין גרה שם, זוכרת? חוץ מזה, דירה מעל בית קפה היא לא באמת בית, אפילו אם הייתה לך שם רוח רפאים. והייתה הדירה שגרת בה כשחזרת מסטאר סיטי.”
“שהייתה קטנה מגעילה עם בעל בית חמדן שיום אחד אני עוד אשיג את הפקדון שלי חזרה ממנו.” קלארק חייך.
“הדירה שלך עכשיו היא הבית הראשון שהקמת לעצמך. אני לא רוצה שתעזבי לפני שתהיי מוכנה. הדירה שלי לעומת זאת, אני חושב שאני עדיין מתרגל לכך שאין חווה מסביב ושאין פרות להאכיל.”
“אתה מתגעגע לזה?”
“לפעמים. אבל האמת היא שאני מרגיש הרבה יותר בבית בדיילי פלאנט מאשר בחווה. זה מוזר אבל החווה מאז שעזבתי מרגישה לי קטנה, חונקת. אני עדיין אוהב את המקום אבל לפעמים הוא שקט מדי, רחוק מדי מהכל. ולגבי לאנה ואני… אין לי מושג איך בדיוק זה קרה. בהתחלה זה היה בגלל שלא היה לה מקום אחר לגור למרות שבדיעבד עם כמות הזמן שהיא בילתה במטרופוליס ועם הכסף שהיה לה היה עדיף לה לגור אצל דודתה.”
“קלארק, בתור מישהי שדחפה את עצמה לתוך הבית שלך פעמיים, זה קל מאוד לקבל הזמנה להתארח מבן משפחת קנט.” הוא צחקק.
“הנקודה שלי היא שזו לא הייתה החלטה משותפת, זה פשוט קרה. את ואני, זאת החלטה משותפת כי אנחנו מכבדים אחד את השניה. למרות כל העקיצות בינינו, זה משהו שתמיד היה לנו. אז אנחנו נגור ביחד כשזה יתאים לשנינו לא כשזה יתאים למה שמישהו אחר חושב שזה מתאים.”
“אוקי.” היא נשמעה יותר רגועה.
“אני לא יודע מה איתך, אבל אני רעב.”
“אל תלך.”
“לא משאיר את אשת מערות לבד, רעיונות עלולים להיכנס לה לראש.” היא צחקקה. “אשת מערות עם רעיונות זה לא שילוב טוב, רע מאוד לאיש מערות.” הוא הרים אותה בזרועותיו ויצא מהאמבט.
הוא התקרב לכיורים שביניהם היו מונחות שתי מגבות גדולות מקופלות. הוא העמיד אותה על רגליה ועטף אותה במהירות במגבת. מגבת נוספת הוא עטף סביב מותניו ואז הרים את לויס על כתפו. לויס צחקקה שוב. הוא לקח אותה לחדר השינה והביט בהריסות המיטה.
“המממ…” הוא הוריד את לויס מכתפו והחזיק אותה בידיו.
“זה בסדר. אני לא צריכה מיטה כדי להתלבש.” הוא הציב אותה על רגליה. “חוץ מזה, אני לא רוצה אותך לבוש שוב. אם תהיה איש מערות מאוד טוב אני ארשה לך ללבוש תחתונים.”
“רואה? רעיונות ואשת מערות. לא שילוב טוב.” היא הסתובבה אליו וחיבקה אותו, נותנת למגבת לפול. הוא נשק לה. “קדימה, תתלבשי.”
“אל תדחק בי, סמולוויל, או שאני אעלה באש כל פיסת ביגוד שלך כולל החליפה של סופרמן.”
“החליפה של סופרמן לא נשרפת כל כך בקלות.” היא הביטה בו עיניה מרצדות.
“כאילו שזה יעצור בעדי.” הוא חייך. “ואפילו אם כן, אני רוצה לראות אותך מגיע לעבודה בחליפה של סופרמן.” היא צחקקה למבט המבוהל שלו. הוא הביט בה בעיניים מצומצמות ולויס החלה להלחץ. “מה?”
“ידעתי שלא הייתי צריך לתת לך לנוח. המוח שלך התעורר. בואי לסיבוב נוסף.” לויס צווחה ונמלטה ממנו.
“לא! שלא תעז להתקרב אליי!” היא רצה במורד המדרגות. קלארק מוודא שהיא הגיעה למטה בשלום לפני שמיהר אחריה.
הוא רדף אחריה בסלון כשהיא זורקת עליו כריות ומאיימת עליו עם כיסאות והוא מתקרב אליה מספיק כדי לצבוט אותה או לדגדג אותה כשהוא משאיר לה תמיד את האפשרות להמלט. היא תפסה לו את המגבת בשלב מסוים ונמלטה איתה, משאירה אותו ערום וצוחק. היא הביטה בו בחיוך מעבר לספה הגדולה, עיניה מבריקות במשובה. כשהיא קשרה את המגבת סביב צווארה כאילו הייתה גלימה, קלארק לא עמד בזה יותר, הוא התיישב על אחת הכורסאות מתפקע מצחוק. הוא התקרבה אליו, ידיה על מותניה, מחקה את התנוחה המוכרת של סופרמן, מביטה עליו מלמעלה.
“מה מצחיק?”
“מה את אמורה להיות?” היא עמדה מרימה את ראשה בזוית כלפי מעלה.
“אני סופר-לויס!” הוא הצליח להשתלט על צחוקו מספיק ונעמד, מביט בה בחיוך ענק. לויס שלחה בו מבט מזווית עינה. זאת הייתה טעות כי ברגע שהיא יצרה קשר עין איתו הצחוק שהיא התאמצה מאוד לדכא התפרץ החוצה בגלים, צחוק הפעמונים שלה הדהד בכל הבקתה. היא חיבקה אותו. הוא הביט בה מלמעלה.
“את רוצה נשיקה?”
“מקור הכוח של סופר-לויס הוא נשיקות מהחבר שלה,” היא הביטה בו במבט ממזרי, “סופר דורק.”
“ומה החולשות שלה?” לויס עפעפה בעיניה בתמימות.
“לסופר-לויס אין חולשות!”
“כמובן שלא!” הוא נישק אותה. “סופר-לויס?”
“כן, סופר-דורק?”
“מוכנה להתלבש?”
“לא כיף. זה לא היית אתה אתמול שאמר לי לא לכלוא את עצמי בחזייה?”
“הייתה לי אג’נדה משלי אתמול. מוכנה להתפשר על חלוק?”
“אתה לא אוהב את הגוף שלי?” קלארק חייך. הוא נזכר בדמעות שמילאו את עיניה בשבוע האחרון שלהם בנבדה כשהודתה שאינה אוהבת את הגוף שלה. פסיעה אחרי פסיעה היא חזרה לעצמה. הוא ליטף את שערה.
“אני אוהב את הגוף שלך, סופר-לויס, לכן אני לא רוצה שהוא יפגע או יתלכלך כשנכין את ארוחת הערב.”
“ביחד?” כשהוא הנהן היא קפצה מהתרגשות על קצות אצבעותיה.
“אם תסכימי ללבוש חלוק ותאשרי לי ללבוש תחתונים.” היא חיבקה את צווארו.
“יש לך אישור, סופר-דורק.” הוא הרים אותה בידיו ותוך שניה הגיע לחדר השינה.
הוא העמיד אותה על רגליה ולויס ניגשה לתיק שלו. קלארק אפילו לא ניסה להגיע אליו. היה להם הסכם שבשתיקה שלויס מחליטה מה הוא ילבש אם בכלל בסוף השבוע הזה. זאת הייתה הנקמה שלה על ה’חטיפה’, על הויתור שלה על העצמאות שלה במשך חודש. קלארק אמנם ארז את התיק שלו אבל במילא הבגדים שלו היו בגדים שלויס אהבה או בחרה עבורו. גופיית הלוני טונס הפתיעה אותו והייתה לו תחושה שלויס שמרה עוד הפתעות רבות שכאלה. היה בלויס צד שובב והיא אהבה להוציא לאור את הצד הזה גם בו כפי שהשעה האחרונה הוכיחה. היא הושיטה לו זוג תחתונים מוכר, זה היה הזוג שהיא נתנה לו באותו היום שחזר ולבשה חלוק משי כחול. קלארק חיבק אותה ונישק אותה עד שכפות רגליה התכווצו ועיניה הבריקו.

שעתיים לאחר מכן. הבקתה.
בזמן שלויס ניקתה למטה את הכלים קלארק ניסה להחליט מה לעשות לגבי המיטה. זאת הייתה מיטת עץ מחוזקת בברזל, קלארק הודה למזלו שזו לא הייתה ענתיקה. לויס חיבקה את ידו.
“זה מקרה אבוד.”
“לא תצליח לתקן אותה? כבר ראיתי אותך בונה כיסאות ושולחנות.” הוא חייך אליה.
“אם היה לי את העץ המתאים, אולי. אבל אני לא נגר מומחה. למזלי, ברוס לא מסוגל לגעת בכסף מבלי להגדיל אותו אפילו אם זה כסף של מישהו אחר. נשלם למר ג’ייקובס על מיטה חדשה או תיקון של המיטה הזאת.” הוא הביט בה בחיוך, “אם מישהו ידע על זה…” היא צחקקה.
“אני לא אספר לאף אחד. איפה נישן?”
“פה. נניח את המזרון על הרצפה. אם תסכימי, סופר-לויס.”
“אם זה איתך, סופר-דורק, אני מוכנה לישון גם על מחצלת בצריף רעוע.”
בזמן שקלארק החליף מצעים, הזיז את שברי המיטה והניח את המזרון על הרצפה לויס לבשה גופיה ותחתונים. הם נכנסו למיטה ולויס התכרבלה בסמוך אליו, הוא כיסה את שניהם בשמיכה.
“תודה על היום, קלארק.”
“זה היה התענוג שלי.” היא נצמדה אליו. היא הרגישה את קלארק ג’וניור מתקשח טיפה וצחקקה. קלארק חייך אליה. “אמרתי לך.”
“אני לא מבינה איך לא שמתי לב לזה קודם.”
“זוכרת איך חשבת ביום ההולדת שלך שאני על קריפטונייט אדום?” היא צחקקה שוב.
“יש לי הרגשה שאם היית על קריפטונייט אדום היינו שוברים כל רהיט בבית הזה.” הוא עטף אותה בידיו. היא הניחה את ידה על חזהו והביטה בו, “לילה טוב, סמולוויל.” הוא נשק לה על מצחה.
“לילה טוב, לויס שלי.”
לויס הניחה את ראשה על חזהו, ידה חובקת אותו. היא שמחה שהעולם הצליח להסתדר בלעדיו ליום אחד, שהוא היה כולו שלה. היא הרגישה שהם היו זקוקים לזה, לזמן הזה ביחד ללא הפרעות. היא ידעה שלמרות המבוכה הרבה שהיא גרמה לו בארוחת הבוקר הוא לא היה מוותר על כך לעולם. בהחלטה של הרגע היא הורידה את ידה ואחזה בקלארק ג’וניור מעל התחתונים. קלארק התקשח.
“לויס, אני לא חושב שסיבוב נוסף יהיה רעיון טוב עכשיו.”
“אני לא זוכרת שהרשתי לך לדבר, איש מערות.” הוא חייך, “לך לישון.” קלארק התקשח יותר כתגובה לה.
“המממ…”
“כן?”
“שינה עומדת להיות קצת בעיה בזמן הקרוב.” הוא נשמע מעט צרוד. לויס גרמה להקשחה נוספת בתחתוניו.
“אני בטוחה שתסתדר. כל מה שאתה צריך לעשות זה לעצום עיניים ולהירגע ולנשום לאט.”
“לויס…” הוא נהם. היא הביטה בו בציפייה והוא נאנח. הוא נשכב על גבו ועשה כדבריה. לויס הכניסה את ידה לתחתוניו.
“שששש…. תרגע, אתה בידיי, אתה לא יכול להיות בטוח יותר.” הוא ליטף את שערה והיא חייכה ונישקה את חזהו.
היא אחזה בו כך במשך חצי שעה מביאה אותו לשיא באיטיות חושנית ואז לפורקן. כשהוא סיים, היא נשכבה עליו וקלארק הניח את ידיו על ראשה וישבנה, כמו תמיד. היא נאנחה בשביעות רצון וקלארק נשק לראשה.
“תודה, לויס.”
“זה היה התענוג שלי, קלארק.”

שעות הבוקר המאוחרות. הבקתה.
קלארק הרגיש שלויס מתחילה להתעורר. הוא העביר את ידיו על גופה. אחרי אתמול, איבריה הגיבו למגע ידו העדין ביותר. היא שכבה עכשיו כשגבה אליו. הוא הוריד את תחתוניה, אפילו מתוך שינה גופה הגיב אליו בשמחה, ואז הוריד את תחתוניו. שרוול הגופיה שלה גלש על כתפה וקלארק החל מנשק אותה, עולה בעדינות בחום באיטיות במעלה צווארה. בידו הימנית הוא עטף אותה ממתחת, מחליק על בטנה השרירית, על העור הרך שבין שדיה. לויס נאנחה, מתעוררת באיטיות, תשוקה עוטפת אותה, כל גופה מתחמם, מתלהט, שוקק. נשימתה נעתקה כשקלארק העביר את ידו השמאלית על הואגינה שלה מאחור. קלארק היה מופתע תמיד מההיענות גופה, מכמה שהיא תמיד הייתה מזמינה ופתוחה בפניו. כעת הואגינה שלה הייתה לחה ונפוחה ממתינה לו, רוצה בו. לויס נאנקה ברוך כשהוא המשיך להעביר את ידיו על גופה, מנגן עליה כאילו הייתה כינור. היא שלחה את ידה השמאלית כדי למשוך את ידו השמאלית פנימה וקלארק נשק לעורפה, ידו הימנית מתגרה בה. הוא המשיך ללטף את הואגינה שלה, נמנע מלהיכנס פנימה, לא משנה עד כמה ידה ניסתה לשדל אותו.
“קלארק… בבקשה… אל תקנטר אותי.” הוא נשק לה.
“ששש…”
הוא המשיך לנגן בה עד שהרגיש שהיא מוכנה והחדיר את איברו לואגינה שלה. לויס פתחה את פיה בהפתעה. קלארק חדר לתוכה לאט, מתענג על כל סנטימטר. כשהיא ניסתה להתפתל כדי לזרז אותו, ידיו עצרו בעדה.
“לאט, לויס, לאט.” לחש באוזנה, “אנחנו לא ממהרים לשום מקום.”
“המממ…”
היא אחזה בידיו שציירו עיגולים על עורה והניחה אותן על שדיה. הוא חייך, המשיך לנשק את צווארה, מלטף ומעורר את שדיה. כשהוא חדר עד הסוף, הוא החל נע פנימה והחוצה באיטיות, בסבלנות, מגביר את המהירות באיטיות.
“קלארק…” לחשה בחוסר סבלנות.
הוא הפנה את ראשה אליו והשקיע אותה בנשיקה מרתונית שגרמה לה לראות כוכבים ושבסופה קלארק הביא אותה לשיא. היא צעקה את שמו בתשוקה, שוב ושוב עד שדעך השיא האחרון וקלארק הרגיע את גופה. הוא ידע שהיא אוהבת שהוא נשאר בתוכה ולכן רק חיבק אותה בשתי ידיו, מנשק את עורפה. היא קימרה את גבה, גורמת לקלארק להתקפל סביבה, לעטוף אותה יותר.
“אתה שלי.” אמרה בשלווה, בנמנום. “רק שלי.”
“ותודה לך על כך.” לחש באוזנה, מחמם אותה מבפנים. היא חייכה.
היא נרדמה שוב, כשהוא בתוכה וידיה שלובות על ידיו.

שעה לאחר מכן. הבקתה.
“לויס.”
“המממ…”
“לויס, מתוקה, תתעוררי.” לויס פתחה עיניים באיטיות, “את צריכה לשחרר אותי.”
“לא.”
“מתוקה, אני שונא לעשות לך את זה אבל אני חייב ללכת. תשחררי אותי, בבקשה.”
לויס, בחוסר רצון, הרפתה את שריריה. קלארק החליק מתוכה בעדינות ונשק לה. הוא כיסה אותה בשמיכה ונעלם. לויס ממלמלת בתסכול, תחבה את השמיכה בין רגליה ומשכה וחיבקה את הכרית שלו. זה לא עזר. רוטנת בתסכול, היא נשכבה על גבה והביטה בתקרה. היא יכלה להיות עם כל כך הרבה גברים אחרים, כאלה שישארו במיטה, היא פשוט לא יכלה לחשוב על אחד כזה עכשיו וצחקקה. היא מצאה את תחתוניה בצד המזרון ולבשה אותם בחזרה, הוא הצליח לא לקרוע אותם הפעם. היא אהבה כשהוא עדין או פראי או אגרסיבי אבל הכי כשהוא עשה הכל לאט מפני שאז הוא הקדיש תשומת לב לכל כולה, כאילו חשוב לו שכל תא בגופה יהיה מעורב. אבל אז מישהו קורא לעזרה והיא נשארת חמה ולבד במיטה. היא התהפכה על בטנה והתמתחה לתיק שלה והוציאה את הטלפון שלה והתקשרה אליו.
“אתה עסוק?”
“את רצינית?”
“אני מתכוונת, זאת ישיבה של הליגה או משהו?”
“נראה לך שאני אבחר פגישה עם הליגה עלייך? כנראה שלא התשתי אותך מספיק אתמול.” היא צחקקה. “אני מצטער שעזבתי אותך ככה. תאמיני לי שאני מעדיף להיות במיטה איתך.”
“אני יודעת.”
“את מאוכזבת.”
“כן, קצת. אני צריכה לזכור שאנחנו רק בהתחלת הדרך. זה רק ש…”
“יש לי נטייה להעלם.”
“כן. וידעתי את זה אבל… זה קשה, קלארק, וככל שעובר הזמן זה הופך לקשה יותר.”
“אני מצטער.”
“אל תתנצל. אלא אם כן אתה מתחרט שהתאהבתי בך.” בצד השני של העולם קלארק קפא באמצע מה שהוא עשה.
“לויס?”
“אתה מתחרט?”
“לא. את?”
“בשום פנים ואופן! אתה תקוע איתי לנצח!” הוא נשם לרווחה, “אני מצפה להמשיך את מה שעשינו כשעזבת לפני שנחזור למטרופוליס. אז בלי טיולים בזמן או לצד השני של הגלקסיה או להציל חתול מעץ באוסטרליה. תשאיר משהו לכבאים לעשות.” הוא צחקק.
“מבטיח. תאכלי משהו.”
“תאכל אתה משהו!” הוא צחקק.