Tags

, ,

ביום ראשון שעבר, היה בלאגן שלם בנסיעה מרכבת בני ברק לרמת החייל. כשהגעתי לקיוסק הקטן שבו קניתי לי כריך לארוחת בוקט, המוכרת טענה שאני נורא רגועה ואיזה נהדר זה. הסברתי לה שבפנים אני בכאוס מוחלט. היא לא שוכנעה.

היום קמתי וכל הגוף מגרד. זה בעיה ממושכת אצלי שמחמירה כשאני בלחץ. מכיוון שמוצ”ש נלחמתי בנמלים ורק המחשבה על זה הגבירה את הגירוי ומיכוון שיתושים ושאר חרקים אוהבים לעקוץ אותי אז לצערי אני כבר רגילה למצב.

למקרה שזה לא היה ברור אני אוטיסטית [ספיציפית אובחנתי כאספרגרית] ובמראה חיצוני או בהתנהגות אף אחד לא ינחש שאני אוטיסטית. אנשים חשבו שאני צוחקת עליהם כשסיפרתי להם שאני אוטיסטית. אני לא מתנדנדת, אני מסוגלת ליצור קשר עין, יש לי חוש הומור אבל אני לא אוהבת שנוגעים בי, שונאת הפתעות, שונאת קהל, שונאת אוטובוסים צפופים, שונאת כשדברים לא מתרחשים כמתוכנן, שונאת חוסר וודאות ואתם פשוט לא תראו את זה. אתם לא תראו את זה כי אני מפנימה הכל. בראש שלי אני צורחת בקולי קולות מחבקת את עצמי ומתחבאת בפינה חשוכה בתנוחה עוברית, אני אפילו מתנדנדת. אני יכולה לראות את עצמי צורחת באמצע הרחוב. אבל אני לא עושה את זה. במקום העור שלי מגרד בכל מקום שאתם רק יכולים לעלות את הדעת ובכמה שלא. זה מציק, העור שלי אדמומי ופצעים צצים כל שני וחמישי ועקיצות חרקים לא משפרות את המצב.

זה מתיש. החום בחוץ לא עוזר. ככל שעור שלי יותר מגורה אני יותר לחוצה ככל שאני יותר לחוצה העור שלי יותר מגורה. לא עוזר שאני מרגישה שכל רגע צץ גורם חדש ללחץ כמו למשל, ביטוח מנהלים/פנסיה, מעבר דירה או לא מעבר דירה, רכזת השמה של בית אקשטיין שפתאום רוצה שנפגש, כסף שחייבים לי, כסף שאני חייבת, השמיים המעוננים בבוקר אוגוסט ועוד.

רק הכתיבה על זה עושה לי רעה.

Advertisements