Tags

, , ,

ירון יקר,
שלום לך.

רציתי בסה”כ ללכת לסרט “אמון הדדי”. רציתי ללכת לראות מאז הפעם הראשונה שהראו קטעים ממנו בטלוויזיה וזה היה לפי יותר מחצי שנה. הוא נראה כל כך מיוחד. כל כך רציתי ללכת לראות אותו.

אז בחופש לא יכולתי כי הוא הופיע רק בתל אביב, אבל בחנוכה היה לי כסף והיה לי אומץ ללכת לבד. אבל הגברת החליטה שנלך לראות את הסרט “פיטר פן” ברמת גן. אתה מבין, קיבלנו שלושה כרטיסים חצי חינם לסרט הזה ולמרות שהוא הופיע גם בתל אביב היא העדיפה ללכת לרמת גן. או קיי ויתרתי כי היא הבטיחה שתתן לי לראות את הסרט שרציתי ביום ראשון כלומר אתמול. אבל מה? ביום חמישי או רביעי לא ניקיתי אבק כשהיא ביקשה אילו צעקות הוטחו עליי יום שלם. לא משנה שאני סידרתי את הבית באותו היום ושניקיתי את האבק יותר מאוחר. אבל השורה התחתונה היא שהגברת החליטה שהיא לא תתן לי ללכת לסרט המסוים הזה או לכל סרט אחר. ביום שישי קיבלתי מסבתא [מרעננה] שפתאום נזכרה בי 15 ש”ח מספיק לסרט והגברת הסכימה או לפחות אמרה “נראה” שאלך לסרט ביום ראשון. יום ראשון הגיע לא דובים ולא יער. אמנם הלכנו לת”א אבל בשביל מה. הגענו לשם בחמש ובמקום שאבלה שעתיים במקום חם וחשוך צופה בסרט נאלצתי להשתרך אחריה במשך שלוש שעות בקור ובכפור כשהיא חיפשה מזנון ואיני מגזימה. בשעה שמונה בערב הגענו לסבתא מת”א ובערך בשמונה ומחצה [וכבר יכולתי להיות באמצע סרט של הצגה שניה] הם החליטו ללכת לBestBuy לקנות מערכת סטריאו כי ע’ [אחי] ביקש. כשהגענו הביתה כבר היה אחרי 10 בערב.

והיא אמרה לי חמש שעות קודם שהיא לא מוכנה שאני אלך לראות סרט והיא תצטרך לחכות לי עד 10 בערב ולא משנה שהסרט נגמר בתשעה ומחצה. לא אמרתי כלום לא בכיתי לא כעסתי. נהגתי כדברי האימרה”כשאין לך ברירה, הירגע ונסה להנות מזה.” ובאמת ניסיתי להנות מזה. אמרתי לה ולעצמי שמחר, כלומר היום, אני אלך אחרי ארוחת הצהריים להצגה של חמש והגברת הנכבדה לא מוכנה לתת לי כסף לאוטובוס. אתה מבין? היא תבוא איתי לסרט כשהיא תתפנה.

לכל הרוחות, אני לא רוצה ללכת איתה. סה”כ רציתי לראות סרט אחד מסכן. ביקשתי כסף לנסיעה באוטובוס [וזה לא שאין לה, יש לה] אז מה היא עושה לי צרות. אחרי ארוחת הצהריים שאכלנו בחוץ היא שלחה אותי לסדר את המדיח והלכה לישון, דרך נפלאה להתחמק. אני נשבעת לך שאם היה לי מספיק כסף לנסיעה הלוך וחזור הייתי הולכת גם מבלי שתרשה לי ובכן עכשיו רבע לשש ואני לא ראוה את האור בקצה המנהרה ובוודאי שלא את הסרט. אני אראה אותו כשהיא תתפנה. הלוואי ויכולתי לומר לה שתקפוץ לי ולהתכוון לזה אבל אני לא יכולה. מה אני אעשה, ירון? עד שהגברת הזאת תתפנה הסרט כבר לא יהיה פה! מה אני אעשה?

סרט עולה 14.5 ש”ח כפי שאתה יודע ונסיעה באוטובוס מכפ”ס לת”א עולה יותר משלושה שקלים ולי יש אולי 17 ש”ח. רגע, בדקתי, יש לי בדיוק 17 ש”ח ו60 אגורות.

הצילו! ירון, תעזור לי מישהו! אני צריכה 20 ש”ח לפחות בשביל לנסוע לת”א מכפ”ס וחזרה וגם לשלם לסרט. למה דווקא כסף מסובב את העולם ולמה לי יש כה מעט ממנו?

אני זקוקה לעוד חמישה שקלים לפחות ודחוף! אני לא יכולה להוציא מהבנק כי אין לי חשבון בנק. יש לי מאה שקלים בשני שטרות אך זה למקרה חירום [אתה יודע לברוח מהבית, חסכון מאוניברסיטה וכדומה] ואני לא יכולה לשבור את הקופה עכשיו. אני זקוקה לכל אגורה והם אומרים שאני קמצנית. נמאס לי מהם. מכולם.

תחשק לי לצעוק “אני רוצה הביתה!” אבל זה ישמע מגוחך הרי זה הבית “שלי” אבל אתה ואני יודעים שזה לא כך לפחות שנה וחצי. ירון, אני זורקת עליך את כל הצרות שלי תודה שאתה מקשיב. ובכן, נראה שהצפייה בסרט הזה היא עוד תקווה שנשברה.

אשת התקוות המתות.

Advertisements